רונה ברנס
גירסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה גם בהארץ
בימים האחרונים מצאתי עצמי נזכרת שוב ושוב דווקא בשיר "באב אל ואד". נזכרתי בסבתי ובסבי שלחמו על הארץ. סבתי, שלי טלבי, שהייתה חברת הפלמ"ח, השתתפה בשיירות לירושלים. חשבתי הרבה על הפחד ועל האומץ של הצעירים הללו. תהיתי על קנקנם. תהיתי על קנקני. חשבתי על סבי, בנו הייפרמן, שלחם בשורות ההגנה בלטרון, והיה קרוב מאוד לאבד את חייו בקרב. זוהי מורשת של אומץ בשדה הקרב, של תעוזה, של התמסרות לדרך.
יש עוד רעיונות גדולים וחשובים שמלווים אותנו ושצריכים להתוות את דרכנו בדמוקרטיה הישראלית, אבל ההשראה של דור הסבים וסבתות, מקימי מדינת ישראל ולוחמיה הראשונים, היא עדיין חלק מזה. הרעיונות הללו הם עדיין חלק ממה שהסופר והמשורר האמריקאי רוברט פן וורן (Penn Warren) כינה "ההיסטוריה המורגשת" שלנו (felt history). אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאם אתה מתרגש או מתרגשת בשמעך את "באב אל ואד" זה הופך אותך ללאומן/נית, הנופל/ת בפח הקיטש הנלוז, אימפריאליסט/ית חסר/ת מודעות עצמית. יש אנשים שמסרבים להכיר במורכבותה של ההיסטוריה. אבל האמת היא שאין אומץ כמו אומץ בשדה הקרב, אל מול המוות. יש מקרי אומץ רבים אחרים, אבל זהו מקרה מיוחד של אומץ. הנכונות ללחום, למרות הפחד. רבים בשמאל הישראלי, כמו גם בשמאל הבינלאומי, נרתעים מכך, אבל חברה שאינה מכירה באומץ ליבם של חייליה אין לה עתיד, וגם היא אינה ישרה עם עצמה.
זה לא אומר שצריך לקדש את המלחמה, או לקדש את המוות (כפי שמדינות לאום נוטות לעשות). להיפך. עדיין, ובמקביל, צריך להיאבק ככל יכולתנו ותמיד כדי למנוע את המלחמה, ובוודאי את המשך המלחמה. בוודאי את המשך המלחמה שבתוכה אנו מצויים, שלמרבה האימה, נראה שנמשכת בצורתה הנוכחית בעיקר בשל מניעים פוליטיים זרים. אנחנו – כחברה, כישראלים וכישראלים יהודים – לא נאבקים מספיק כדי להפסיק את המלחמה, לא נאבקים כדי למנוע את המלחמה הבאה, לא נאבקים מספיק כדי לדרוש את שובם של החטופים שלנו, השבויים בעזה. אין ספק בכך. אבל בתוך חיפושי הדרך של השמאל הישראלי והשמאל-מרכז הישראלי אסור לנו לאבד את הכוח הפוליטי החזק שגילינו בימי המחאה שקדמו למלחמה. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לאבד שוב את הלאומיות.
*
ואכן, הרתיעה האינסטינקטיבית כמעט, והמובנת, של רבים בשמאל מהמיליטריזם הישראלי, השזור בחברה היהודית הישראלית למן יומה הראשון, קשורה גם לאחת מן הבעיות הדומיננטיות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. וזוהי הפניית העורף ללאומיות על ידי מי שמכונה שמאל ומרכז-שמאל (כאן אני מתכוונת לאנשים שמחזיקים בתפיסות עולם הומניסטיות ביסודן ובנכונות, ברמות שונות, לוויתורים למען השלום, ומאמינים כי השלום עם הערבים והערבים הפלסטינים הוא הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל).
חלק מהפניית עורף זו היא תחושת ניכור אינסטינקטיבי מהנפת הדגל, מפטריוטיזם על צורותיו השונות, וגם, בהדרגה, ממוסדות המדינה ומהשתתפות פעילה בפרויקט הלאומי ואף המדינתי. כל אלה מובנים לאור מה שנתפס אצל רבים כהסתאבות מוסדות המדינה, ולאור התרחקות המדינה, על מוסדותיה, מהמסורת ההומניסטית, שהיסטורית ומהותית הייתה חלק משמעותי וקריטי מהתנועה הלאומית שהובילה להקמת מדינת ישראל. תחת מסורת הומניסטית זו הועדפה יותר ויותר המסורת הדתית-משיחית, תהליך שהגיע לשיאו עם הרכב הממשלה הנוכחית.
אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקרו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית לאורך שנת 2023 , עד ה-7 באוקטובר, היה השיוך מחדש של דגל ישראל למחנה השמאל והמרכז. הוצאתו של הדגל מהמונופול הימני, הלאומני, האלים והמשיחי, והחזרתו אל הלאומיות הפטריוטית, האזרחית, שלמעשה, גם אם לא הצליחה להתנסח במילים ברורות, נותרה רצויה כל כך למרבית אזרחי ישראל הרואים עצמם בשמאל ובמרכז הפוליטי. אנשים רבים הרגישו הקלה להיות מסוגלים להזדהות מחדש עם אותו רגש פטריוטי, לאומי, המשמעותי כל כך לסולידריות החברתית במדינה המודרנית המתפקדת. רבים אף ראו בדגל סיבה לצאת לרחובות. ראו בכך מעין כיבוש מחדש של המרחב הציבורי, של מרחב הפעולה הציבורי. הכרזה על תפיסותיהם הפוליטיות והאנושיות כעדיין לגיטימיות במרחב הפוליטי הישראלי. ועם זאת, עצם ההיאחזות המשמעותית בדגל כסמל המחאה אין משמעותה שהמחאה הייתה מחאה של יהודים למען יהודים, כפי שחבריי בשמאל האינטלקטואלי אוהבים מאוד לטעון. לא. זה אומר שזו הייתה מחאה שניסתה להיות מחאה לאומית דמוקרטית במדינת הלאום של העם היהודי. אך טבעי הוא שהלאומיות, עבור רבים, נותרה המכנה הפוליטי המשותף החזק ביותר בקהילה שמרכיבה את מדינת הלאום.
ואכן, זה לא מושלם, וכן, ישנן שאלות רבות שעולות נוכח רגש לאומי חזק זה: כיצד לשתף בו את אזרחי המדינה הערבים? כיצד להתמודד עם הכיבוש בגדה ועם המצב בעזה? כיצד להתמודד עם דרישותיהם הלאומיות של הפלסטינים בכלל? ועם הזרמים הקיצוניים בצד הפלסטיני? כיצד להתמודד עם חוליי הבדלנות הלאומית היהודית נוכח העובדה שהיהודים צריכים בהכרח לחלוק את אדמת ארץ ישראל עם שכניהם, שותפיהם בכוח ובפועל, הערביים, והאזרחים הערביים והפלסטינים במדינת ישראל? שאלות קשות. אבל הדרך להתמודד איתן אינה נסיון שווא לזנוח את הרעיון הפוליטי החזק ביותר שעדיין מניע רבבות אזרחים לפעולה.
*
אנשים בשמאל האינטלקטואלי, אוהבים לקרוא לאנשים כמוני שמאל"ץ – שמאל ציוני. כשראיתי כינוי גנאי זה לראשונה, לפני שנים רבות בהערה לאיזה מאמר שכתבתי, התפוצצתי מצחוק. אין ספק שיש בזה משהו, בכינוי הזה, אבל מה לעשות שאני בשלי. אין קיום, אין דרך להמשיך להתקיים בלי השמאלץ הזה: להכיר בלאומיות כמכנה פוליטי משמעותי וחשוב, לתת לו מקום, ולאפשר לו להתוות את הדרך הפוליטית והחברתית. ועם זאת לדאוג לכך שלאומיות כדרך פוליטית וחברתית תחבור לערכים הומניסטיים וליברליים אמיתיים, של אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החיים, שנאת קידוש המוות, שנאת המלחמה לשם המלחמה וכמובן רדיפת הצדק הישר והטוב, בנסיון לדחות ולבער כל זכר לשחיתות שלטונית ומוסרית. חלק מזה היא גם מציאת פתרון יצירתי לבעיה הלאומית שיש בארץ ישראל בין שני העמים הרוצים לחיות בה כשני לאומים, עם ישראל והעם הפלסטיני. חלק מן העם הפלסטיני חי כבר כאזרחי מדינת ישראל, וגם לכך יש לתת מקום וגם על כך יש לתת את הדעת.
כל זה אומר שייתכן והלאומיות הישראלית תצטרך להשתנות, להתרחב, להיות מורכבת אפילו יותר ממה שהייתה עד כה. אבל המחנה הליברלי אינו יכול להרשות לעצמו לדבר בשפה אחרת. השפה הלאומית, החתירה לסולידריות הפוליטית אשר הלאומיות היא הכלי הברור ביותר שלה בעידן הנוכחי, חייבת להיות גם שפתו של השמאל הישראלי, לפחות לעת עתה. בהמשך, ואם נתמיד בדרך ההומניסטית לאורך שנים רבות, אולי יוכלו הדברים, המחשבות והלבבות להבשיל ולקבל אל תוכן גם צורות פוליטיות חדשות ושונות. פוסט-לאומיות. מי יודע. אבל לעת עתה, המחנה הליברלי, ובכלל זאת השמאל הישראלי, חייב לחזור לשפה הלאומית, חייב להראות נאמנות רעיונית לסולידריות הלאומית הישראלית, שעדיין מהווה את המכנה הפוליטי הרחב ביותר בחברה הישראלית.
אשפתון להמון 